פסק-דין בתיק עמ"נ 34145-10-13

כללי

1.        המערערת שוכרת מ"האגודה למען החייל בישראל" חלק ממתחם שלה הנמצא בבאר-שבע, הכולל חדר כושר וספינינג, חדרי סאונה, בריכה ומתקני שירות הצמודים לה (להלן:"המושכר"). ועיריית באר שבע חייבה אותה בארנונה על שטח המושכר, לפי פריט בצו הארנונה שלה שכותרתו "מתקני נופש, ספורט ובריכה". 

2.        המערערת טוענת, כי הבריכה שבשטח המושכר היא בריכה פתוחה, לא מחוממת, המופעלת על ידה רק בעונת הקיץ, בין ה 20/6 ל 1/9, ושבשאר ימות השנה לא ניתן לעשות בה שימוש והיא לא עושה בה שימוש, וטוענת, כי בתקופת השנה בה היא לא מפעילה את הבריכה אין לראות אותה כ"מחזיקה" בה ואין לחייבה בארנונה על שטחה.

3.        מנהל הארנונה של המשיבה דחה את השגת המערערת, בה העלתה את הטענות האמורות, וועדת הערר לארנונה של המשיבה דחתה את ערר המערערת על החלטת מנהל הארנונה בהשגה (ערר מס' 97/2012).

4.        מכאן הערעור.

טענות הצדדים

1.        המערערת חוזרת בערעורה על טענתה העיקרית, לפיה, בתקופת השנה בה היא איננה מפעילה את הבריכה, אין לראות בה כמחזיקה בה וממילא אין לחייבה בארנונה על שטחה.    

2.        המשיבה טוענת, כי המערערת היא המחזיקה בשטח המושכר כולו, כולל הבריכה, בכל ימות השנה, ועל כן היא חייבת בתשלום ארנונה עליו ואין מקום לפטור אותה מתשלום ארנונה על שטח הבריכה בתקופה בה היא לא מופעלת.

דיון והכרעה

1.        המערערת לא טרחה לצרף לערעורה את הסכם השכירות שלה עם האגודה למען החייל בישראל והיא אפילו לא ציינה בכתב הערעור את העובדה שהיא שוכרת את המושכר, הכולל בין היתר את חדר הכושר ואת הבריכה, אלא הסתפקה בתיאור לפיו חדר הכושר והבריכה "מתופעלים" על ידה. אולם, החלטת ועדת הערר לארנונה בערר המערערת, מלמדת, כי הועדה עיינה בהסכם השכירות שבין האגודה למען החייל בישראל לבין המערערת ומצאה כי על פיו הבריכה היא חלק בלתי נפרד ממתחם הכושר המופעל על ידי המערערת בכל ימות השנה ושהמערערת היא האחראית הבלעדית למתחם הכושר, הכולל את בריכת השחיה. והיא ערכה סיור במושכר והתרשמה שהבריכה היא חלק בלתי נפרד ממתחם הכושר. ובנוסף, במהלך הדיון בערעור, ב"כ המערערת הצהיר את הדברים הבאים: "מוסכם עלינו שהמערערת שוכרת את הבריכה כחלק מהמתחם הכללי שאותו היא שוכרת". "אני מסכים שאני בעל הזיקה הכי קרובה לבריכה מתוקף הסכם השכירות".

2.        אין חולק שהמערערת שוכרת את המושכר למלוא תקופת השנה; אין חולק שהבריכה היא חלק מהמושכר; אין חולק שהמערערת היא זו המפעילה את הבריכה ב"עונת הרחצה"; ואין חולק שאין אחר המחזיק בבריכה בתקופת השכירות;

3.        סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר "מחזיק" כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

בנסיבות המתוארות, לא יכול להיות חולק על כך שהמערערת היא המחזיקה למעשה בשטח הבריכה, כשוכרת, בכל ימות השנה.

4.        טענת המערערת כי החיוב בארנונה על שטח הבריכה מותנה בהפעלת הבריכה בכל תקופת החיוב, משוללת יסוד. ככלל, תשלום ארנונה חל על ההחזקה בנכס ולא על השימוש בו, ואי השימוש בו בתקופות מסוימות איננו פוטר מתשלום ארנונה עליו בכל תקופת ההחזקה. והמערערת לא הצביעה על קיומה של הוראת פטור מהסוג הנטען על ידה.

5.        ארבעת פסקי הדין אליהם הפנתה המערערת לתמיכה בטענתה, אינם יכולים לסייע לה.

בהמרצה חי' 1350/61 אדגר לוי נ' ועדת השומה שליד עיריית חיפה, התעוררה השאלה האם קרקע מסוימת היא "קרקע תפוסה" כטענת המערער או "אדמת בנין" כטענת המשיבה. המערער טען כי די בכוונתו להשתמש בקרקע כמגרש חניה, גם אם הוא איננו יכול לממש את רצונו בנוגע לשימוש המסוים בה, כדי לקבוע כי הקרקע היא כזו ש"משתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בנין" ולהגדירה כ"קרקע תפוסה". ובית המשפט קבע כי כדי להגדיר קרקע כתפוסה יש להראות שנעשה בה שימוש ממשי וקבע, שבאותו מקרה לא היה שימוש ממשי בקרקע וגם לא ניתן היה מבחינה חוקית לעשות שימוש בקרקע לחניה ועל כן אין לראות בקרקע כ"קרקע תפוסה".

המצב בענייננו שונה בתכלית. מבחינה חוקית ניתן לעשות שימוש בבריכה למטרה לה יועדה ובפועל המערערים משתמשים בבריכה בחלק מימות השנה. על כן ברור שהיא יכולה להיכנס  לגדר "קרקע תפוסה".

בעמ"נ (ת"א) 264/06 גרף עסקי תעשיות תוכנה בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב, נדונה שאלת חיובו בארנונה של שטח גג בנין, המשמש את עובדי הבניין מידי פעם לצרכי עישון. ובית המשפט קבע כי הגג הנדון אינו מהווה שטח מגורים או שטח שניתן להשתמש בו בצורה רגילה ושוטפת כהמשך לשטח הנכס, הוא נמצא בקומה נפרדת והוא מופרד מהקומות שתחתיו במדרגות והשימושים שניתן לעשות בו דומים יותר לחצר מאשר לדירה. ועל כן קבע כי אין לכלול את שטח הגג במסגרת שטח הנכס לצורך חישוב הארנונה.

אין בקביעות בית המשפט דבר התומך בטענת המערערת. אדרבא, בית המשפט קבע כי השימוש כשלעצמו איננו קובע לצורך החיוב בארנונה, אלא אם כן הדבר מצויין במפורש בצו הארנונה, וציין, כי "חובת התשלום נובעת מהחזקה בנכס ולא מהשימוש בו, כשהרציונל העומד מאחורי זה הוא שגם בתקופה בה הנכס עומד ריק ואין משתמשים בו, הרשות ממשיכה לספק שירותים בגינו."